בס"ד

ביוגרפיה ממבט אישי על אחותי – עליזה זילברשיין לבית סרבר.

עליזה נולדה בתאריך ד ניסן הת"ש, 12.4.1940 בשעה 09:55 בבוקר.

הפרש הגילים ביני לבין עליזה, הסתכם בכ9.5 שנים. (בין שתינו הייתה אהובה ילידת 1944).

לכן מטבע הדברים, במיוחד בעולם בו עליזה פרצה לעצמה נתיבים עצמאיים בגיל כל כך צעיר, הזיכרונות שלי ממנה מאוד ממוקדים בקרעי זיכרונות שחשובים בעיקר לי. ולא בהכרח תורמים להגשה מסודרת של נתיבי חייה כפי שמקובל לספר, כשכותבים ביוגרפיה של אדם.

לשם הבהרה, הייתי בת 6, כשעליזה כבר למדה מחוץ לבית.

יש בידיי את יומנה של אמא שלנו שמתחיל בשנות ה30 של המאה ה20 בליטא, ממשיך בעליה לישראל וההתאקלמות בארץ.

אמא כתבה שם כשמצאה זמן לכך. היא גוללה שם סיפור מלא תקוות של נערה מאוהבת, עם חלום מתרפק, אוהב, מחבק, כואב ומתגעגע למה שהיה, למה שיכול להיות, צריך להיות ומייחל שיקרה.

היא כתבה על התאקלמות בארץ זרה למרות רצונם העז לעלות לישראל ולחיות פה, ארץ כל כך חמה ורחוקה מארץ הולדתם, רוב בני המשפחה שנותרו שם. ועל חלומם למשפחה.

רק לאחר 6 שנים של מאוויים להריון מוצלח – נולדה עליזה.

מהתיאור הראשון ביומן, אמנו הדגישה את נחישותה.

עליזה גלשה לחיים בלידה טובה ורגועה לפי התיאור. אבל היא פרצה לחיים כדי להשאיר בהם נתיב משלה. אין תיאור אחר לכך.

היא הקדימה את זמנה בכל הנוגע לקבלת החלטות עצמאיות, הן בחייה כנערה ואשה צעירה. והן אחר כך בתחום המקצועי והאישי שלה ובטיוליה חובקי העולם.

נדמה ששיחקה עם החיים באתגרים שהציבה. וחיכתה שהחיים ירימו את המחבט ויחזירו לה כדור להנחתה, רק כדי לזרוק להם בחזרה כדור לפינה הכי רחוקה. ולצחוק להם בפנים בעונג אמיתי.

אני משוכנעת שכל אחד מכם, זכה להכיר את עליזה בפרק אחר בחייה. אבל סביר להניח שרובכם מכירים האחד את השני באמצעותה. כי עליזה, שזרה על מחרוזת חייה עוד ועוד אנשים, מכל הסוגים, מכל המינים, מכל הגילים, מכל המעמדות, בסקרנות גדולה הכירה אותם והפכה אותם לחלק חשוב בחייה.

לכל אחד ואחת היא נתנה את ההרגשה שהוא הכי חשוב בעולם. וכשהייתה עם אותו אדם, זה באמת היה כך.

הורינו העניקו לנו את המתת של אהבת האדם. וכל אחת מאתנו ספגה את זה. והעבירה את זה דרך הפריזמה האישית שלה. אבל התוצאה, הייתה זהה. סקרנות, קבלה, הכלה ואהבת האדם (והחיות..).

דבר נוסף שזכינו בו מהורינו בענק, הוא הומור משובח, מופרך, עסיסי שהיה מובן לנו ולקרובים לנו. והשתכשכנו בו בכל מהותנו.

לאחר שהורינו נפטרו כשהיינו צעירות (עליזה הייתה בתחילת שנות הארבעים שלה), החיבור בין שלושתנו, עלה למדרגה עילאית. היינו מחוברות בקשר מופלא, בו לכל אחת מאתנו הייתה עצמאות מלאה לחיות את חייה. אבל כל אחת מאתנו התייצבה בכל מאודה לכל דבר, עם הנפת אצבע של "אני זקוקה לך".

הנישואים ולידת הילדים לא עצרו אותה מלהמשיך לעבוד, להמשיך ללמוד, להתפתח ולהיפתח לכל מה שיכול להנגיש. ולרכך את הטיפול באנשים.

בשלב מאוחר יותר, כשהמיילדות כבשה את עולמה, היא הפכה את זה לחוויית לידה עילאית. (זכיתי בזה בעצמי).. היא הייתה בין הראשונות שחשבו על אורות עמומים בחדר הלידה, מוסיקה לפי בחירה, השכבת העובר על בטן האם מיד לאחר הלידה. והתנהלות שלוה, שקטה. וזאת, כשחדרי הלידה עדיין היו אולם אחד, המופרד בוילונות.

היו ילדים שבאו ללדת אצלה את ילדיהם. ואחר כך גם את הנכדים. לא וויתרו על החוויה.

ואז, החליטה בשנות הארבעים שלה, לעשות בחינות בגרות, תואר ראשון ושני ותקשורת. ללמוד באוניברסיטה. ולכתוב תכניות לימוד, ללמוד, ולנסוע בעולם, כדי למלא אויר בריאות ולהיות עבור כל הילדים. ולהפוך את הבית למרכז המשפחה. ובמוצאי שבתות, לדבר אתה ולשמוע שכל הילדים והנכדים היו לשבת, כשהם גולשים לישון אצל השכנים. והכל היה שמח ונפלא ומחובר. ולשמוע את הנחת והשמחה בקול שלה..

גם כשהעולם עצר, היא מינפה אותו מחדש.

היא אספה את עצמה, הרימה את הראש, כיוונה את הרוח לכוון שצריך היה למלא אויר במפרשים. והפליגה מחדש כשהיא אוספת חלקים ורסיסים, כעס ותקווה. ובנתה את הכל מחדש, בהתאם לדגם שהתאים מעכשיו.

אלה היו השנים בהן עוצמתה, תבונתה הרגשית ואהבתה, באו לידי ביטוי מושלם.

אבל, היא שילמה על זה מחיר שאין פדיון ממנו.

העולם עצר עבורה ועבורנו, כשאחיותיי חלו בו זמנית.

אהובה נפרדה מאתנו תוך 9 ימים.  עליזה נפרדה פחות  מ3 חודשים אחר כך.

עליזה הייתה עטופה עד נשימתה האחרונה באהבה ענקית.

יפה עד נשימתה האחרונה. שלווה וברורה.

ושביל האבנים המנצנצות שהבנות, תמי והנכדות הכינו לה, מורה ומאיר את דרכה גם עכשיו.

אחותי שלי, תמשיכי להגיע בחלומותיי. יחד עם אהוביק, או לחוד.

תודה על חיים נפלאים שאפשרתן לי.

גאה שהייתי אחותכן הקטנה.

סיגי.

תודה לך סבתא על עוד מפגש גדול ומחבק שנותן לנו שוב להרגיש אותך, הכי קרוב שאפשר. 

שלום סבתא
כך הייתה נפתחת כל שיחה בינינו, בין פנים אל פנים ובין בטלפון. ולפעמים, כשסובבים אותי שמעו אותי אומר שלום סבתא היו מסתכלים בתימהון על מעט השער הלבן שעל ראשי ושואלים "סבתא ??".ואני אומר "כן, ועוד איזו סבתא". ואני תוהה לעצמי "הייתכן? סבתא שיותר צעירה מאימא שלי ז"ל?". אבל כנראה שבמשפחות של היום הכל הולך.
נהוג שבני משפחה אומרים דברי פרידה. דיברו הנכדים, ידברו הילדים ואני מדבר גם בשם המשפחה, משפחת "שכונה יקרה". משפחה שנוצרה לפני כ 33 שנים כשהשכונה נבנתה ומאז נשארו המשפחות ביחד, אחת עם השניה ולא אחת בתוך השניה. התחלנו כאן הורים צעירם עם ילדים קטנים והיום בכל משפחה יש ילדים, נכדים ואצל חלקנו אפילו נינים ובכל בית יש סבתא המולכת על ביתה. אבל את עליזה, היית המלכה האם. ואת הסימן לכך אפשר לראות כאן מסביב בין אלה שבאו ללוות אותך בדרכך האחרונה. נמצאים כאן השכנים, אבל זה ברור. כבר שכנים 33 שנים. אבל נמצאים כאן בני השכנים. וגם זה ברור. הם גדלו בחצר המשותפת והיו באים פעם לדודה עליזה ואחר כך לסבתא עליזה. והם גדלו, הקימו משפחות משלהם ונפוצו על פני הארץ. ממירב שבצפון ועד נטע שבדרום ועד אלון שבמזרח וסליחה מאלה שלא כללתי אותם. ובכל הריון סבתא עליזה היתה כאן בשבילם לעצה ולהדרכה ואם אפשר היה אז גם להכנה ללידה ואם אפשר היה אז גם לסיוע בלידה עצמה. וכל נכד חדש שהגיע, כמובן שהגיע לידיים הטובות והחיבוק של סבתא עליזה. ולכן זה גם ברור שאם תסתכלו מסביב תראו שגם הנכדים פה. וחלק מהנכדים האלה התחתנו וילדו נינים וגם נינים אלה הספיקו לבקר
ולקבל את החום שלך עליזה, המלכה האם.
ולא רק בהקמת הדורות היית מרכיב משמעותי. גם במהלך החיים עצמם, בעיסוקים, בבילויים, בטיולים, באירוחים, באירועים. בכל דבר אפשר היה ללמוד ממך איך עושים את זה ומה הטוויסט המיוחד שלך. למשל כששואלים אותי איך אפשר לציין יום הולדת 60 אני תמיד אומר "בצניחה זוגית. הרי יש לנו את עליזה שעשתה את זה ליום הולדת 70 עם הנכדים". אז לא סתם הוכתרת כמלכה האם של השכונה היקרה, לדוגמא ומופת.
ואסיים, סבתא, בפן אישי שוב. לפני כמה חודשים עשית בביתך שבת נכדים. לא כולם יכלו לבא אז באו "רק" 13 נכדים עם כלות וחתנים, שמרגע שהצטרפו למשפחה היו בשבילך נכדים לכל דבר, והם באו לשבת בלתי נשכחת. את הזמנת את אריאלה ואותי לסעודה שלישית עם כולם וזה היה עוצר נשימה, מהרגע שנכנסנו ועד התמונה הקבוצתית בצאת השבת. החום והאהבה והצחוק והפרגון והאחדות שזרמו וחיברו את כולם, הכל היה ממוקד לדמות אחת שהייתה במרכז, אליך סבתא עליזה. ועל השבת הזאת, ועל כל השנים שזכינו להיות קרובים אליך גם בחומר וגם ברוח, על הכל תודה גדולה.
סבתא עליזה, אנחנו נפרדים ממך בגוף אבל בנפש ובמורשת את תמשיכי להיות איתנו תמיד, גם בזכרון האישי וגם בקשר שנמשיך לשמור עם בני המשפחה המיוחדת שלך.
ואת תשמרי עלינו מלמעלה כמו שעשית מכאן כל השנים.

שלום סבתא

עליזקוש שלי.

נכנסת למשפחתנו כשהייתי צעירה מאד, אך אני זוכרת , יפיפייה הגיעה למשפחה. בחתונה שלנו, ליאת ונעמה שושבניות.. עם כפפות לבנות.

קבענו את ביתנו בר"ג, אומנם לא בשכנות, אבל מאז ועד יומך האחרון היינו יחד.  אירועים משפחתיים, כמובן לידות, גם אם לא בידיים שלך, אבל מספיק להגיד אני בת דודה של עליזה… ומיד אני עטופה בידי חברותייך… גידול ילדים וכמובן גם דיונים מקצועיים.

ואז השיחה שכל כך מתאימה לך " אמא שלך וחמותי יושבות בשמים ומתגלגלות מצחוק " מה קרה לך? אני שואלת, " קנינו בית בכפ'ס" את עונה!! ומאז אין יום שלא היה איזשהו קשר ..דיונים, ריכולים, בדיחות והמון עזרה הדדית!! בימים טובים מאד ובימים טובים פחות…תמיד יחד ..עד הרגע הנורא שהחזקת לי ולצביקה את היד ולחשת תודה.

את כל כך חסרה…

ורדה

אדר – תשפ"ב

עליזה ז"ל – בחלוף 3 שנים לאובדן.

חברה של אמת. תמיד עם חיוך דבוק על השפתיים.

עיניים מאירות מביעות חיבה.

חברה של "תמיד ראשונה" לדרוש בשלום, של ביקור, של תמיכה.

תרמת לנו רבות בהיותך מובילה בחבורה. שידרת אהבה לסובבים בעיניים בוהקות.

היית לנו למופת בעמידתך בזקיפות קומה, עניינית, נחושה ובתבונה.

כשמך כך היית לנו – עליזה ומבודחת.

מחוברת לסובבים ולחברותא – עם כל אחד ואחת בנפרד. ועם כולם ביחד.

אשרינו שזכינו להיות לנו חברה  / ידידה, בשמחה וגם בעצב…

                     אהובה וחנינא לנדנר

בס"ד

עליזה "אחותי"היקרה האחת והיחידה.

לא טעיתי כאשר פתחתי בכינוי "אחותי", כי לא זכיתי לאחות ביולוגית ואת כאחות היית לי.

מאז נעורינו המוקדמים, כאשר הכרנו בסניף צפון, נוצרה ביננו כימיה מיוחדת במינה שלא התפוגגה עד יומך האחרון.

ליוינו זה את זו בקשר חברי בלתי רגיל בתקופת לימודייך ביבנה ולאחר מכן בירושלים ועד להכרות שיזמתי בינך לבין מנחם ובהמשך.

עצותייך הנבונות והשקולות היו לי לעזר רב בהחלטותיי ובמעשיי בהמשך.

שלושת החודשים האחרוניעם היו קריטיים עבורך, קשים ומלאי דאגה עבור משפחתך וחברייך הרבים שלא פסקו להתפלל להחלמתך, עד יומך האחרון.

חברתי היקרה והצדיקה, את חסרה לנו ולי מאוד.

מנחם רוזנברג.

כשתגיעי לשמיים יחכו לך המוני נשמות.

וכולם ילוו אותך כפמליה לפני המלך בתרועות ובחצוצרות.

וכשישאלו – מי זאת הראויה לכל זאת?

יענו כולם מיד – זאת עליזה הצבעית האישה הצבעונית מכולם.

וכשיביטו למטה לארץ יראו.

והנה המוני צבעים מצבעים שונים! גוונים מדהימים צבועים ביד אומן.

עודם משתאים מעוצמת היופי יסבירו כולם.

הצבעית הדגולה, לא רק שגוונה כגווני הפריחה באביב,

אלא יודעת היא לצבוע כל דבר בצבע המתאים רק לו.

כל אדם וכל מצב יקבל מהצבעית צבע עליזה משלו.

וכל צבע מרגיש שהוא – הוא הצבע היפה מכולם.

מיד כולם יקומו וילוו אותך בשירה ובזמרה – כיאה לצבעית הגדולה.

ואת תסתכלי למטה על הקשת היפיפייה שצבעת.

תחייכי ותצחקי את הצחוק השמור רק לך.

או אז תפשילי שרוולים. תיקחי מכחול ליד

ותמשיכי לצבוע את העולם כולו, כמו שרק עליזה הצבעית יודעת.

דודה עליזק'ה מילים לזכרך                                         

כשרחל ביקשה לכתוב כמה מילים לזכרה של עליזק'ה חשבתי לעצמי על הזכות :

הזכות להכירה , הזכות להיות לצידה , הזכות שדודה עליזה תוציא לעולם אותי ואת שלושת ילדינו.

…. הזכות לכתוב מילים לזכרה .

הזכות שלי לספר על דודה שלי אשר הייתה חלק מה"טריו" הכי מפורסם-  עליזקה , אמא  ושל סיגי שתבדל לחיים בריאים וטובים .

משולש חזק – שווה שוקיים עשוי מפלדה יצוקה ובלתי ניתן להפרדה .

ככל שהשנים עברו המשולש  התחזק מבפנים והקרין עוצמה רבה כלפי חוץ .

המהמורות הגבוהות והבלתי ניתנות לתיאור שטלטלו את התאים המשפחתיים של המשולש לא נתנו לו להיפרד ורק כאשר ראו עליזקה ואמא שהפלדה הדורית הבאה מספיק חזקה ואיתנה -שיחררו .

המשולש נפרד .

הזיכרונות רבים מאוד וטובים , מאוד .

הלא איך אפשר בכל ראש השנה ופסח בלי הדגים שעליזקה מביאה ?

איך אפשר שלא להיזכר בה בכל שישי שאני מקדש עם הגביע של סבא תולי ?

ואיך אפשר שלא להיזכר בערגה – " איתיצ'ק הבאתי קיגל אתה חייב לטעום !" איך היא עשתה אותו ..

את האמת הזיכרון החזק ביותר שלי מעליזק'ה קשור תמיד מריחות המטבח שלה , עם המדים הירוקים שלה שעדיין לא הורידה לאחר יום עבודה הייתה מבשלת ממטעמיה והייתה מתקשרת – " בוא איתיצ'ק תיקח רגע לאבא ולאמא עוגה "

הקשר ביננו היה מיוחד מאוד בגלל האצילות ההדדית-  שלדעת שמשפחה היא לפני הכל למרות חילוקי הדעות הפוליטיים , הקשר שנארג בגלל השיח וההקשבה , ההכלה ותחושת שייכות משפחתית שבלתי ניתנת להפרדה .

תמיד אבל תמיד שאני רואה בעיני רוחי את עליזק'ה זו הדודה הצבעונית , השרוטה עם החריטה הכי עמוקה של הומור מטורף וצחוק שבוקע למרחקים .

עליזקה תמיד סימלה את הנתינה – בעצם היותה מיילדת ומדריכת מיילדות , נתנה לעולם מידיה ומליבה חיים חדשים ושמחה רבה לבתים רבים בישראל .

תרמה רבות בסתר להרבה מאוד אנשים ובעיקר נשים .

עוצמתה ועמידתה האיתנה בסיטואציות החיים הם מקור השראה ללביאה הכי גדולה שפגשתי בחיי .

אהבתה הכנה אל מירבי , הילדים ואלי חקוקה בליבי לעד .

אהבתיה ,

מאוד .

יהי זכרה ברוך .

בס'ד

שלום

שמי שושנה המאירי. אני גרה ברמת גן. יש לי ב'ה 8 ילדים. ו- 7 נכדים . כל כך התלהבתי בלידה האחרונה שהייתי עם כלתי, שעליזה ביקשה ממני לכתוב לה את מה שהיה.

הייתי עם הבנות שלי בזמן הלידה. הבעלים שלהם לא רצו והבנות ביקשו שאני אהיה איתן. לא היתה לי בעיה. אני זוכרת טוב את הלידות שלי. בראשונות לא לקחתי אפידורל, ובאחרונות, התפנקתי וכן לקחתי.

אני זוכרת את הכל. הקטן שלי בן 15. לא שוכחים את חדר לידה אף פעם. איפה כואב, איפה עושים מסז'. וחוץ מזה, אין כמו אימא בחדר לידה. הבעל עשה את שלו, ועכשיו שישב בחוץ. וחוץ מזה הבעלים מתעלפים בחדר לידה, מה הם מבינים. אני אומרת שהייתי עם הבנות שלי ולא עם הכלות כי הן רצו את אימא שלהן. איתן אני לא הייתי בלידה.

ואז חברה אמרה לי על הקורס של הסבתות שציפי ועליזה מעבירות. מה זה, זה קורס לדולות שאלתי? מה פתאום? זה קורס לאימהות שרוצות להיות עם הבנות שלהן בחדר לידה. אני לא צריכה, אמרתי לה, אני כבר הייתי בחדר לידה ואני יודעת מה לעשות. סיפרתי לבנות שלי וצחקתי על הרעיון הזה. 'סבתות בחדר לידה' ….

אימא מה אכפת לך ללכת לקורס, אמרה לי כלתי. אימא שלי לא מתאים לה להיות איתי בחדר לידה, ואני ממש אשמח אם תבואי. אתם שומעים? כלתי אמרה לי, לא הבת שלי. טוב, חשבתי והלכתי עם הרבה היסוסים.

מה אומר לכם. הייתי עם כלתי בלידה, ושמעתי מה כלתי סיפרה לבנות שלי, ואיך הן קינאו. זה אחרת לגמרי.

דבר ראשון הבנתי מה כל הרופאים והאחיות דיברו ביניהם.. הסתכלתי על המוניטור וכל הציורים שראיתי קודם, פתאום הבנתי מה זה. ידעתי לעשות מסז' במקומות הנכונים, מתי וכמה. לפני שכלתי קיבלה אפידורל, תרגלתי איתה את התרגילים שעשינו יחד בסטודיו של ציפי, והכל ניראה אחרת. ציפי היא דולה, אבל היא גם מורה ליוגה לנשים הרות, היא ממש יודעת. היא דולה כבר הרבה שנים, ועליזה מיילדת וותיקה ושתיהן נותנות אווירה כל כך טובה שפשוט הצטערנו שהקורס ניגמר.

היום גם הכלות האחרות מבקשות שאבוא איתן לחדר לידה.

אני חושבת שכל סבתא שמבקשים ממנה להגיע לחדר לידה עם הבנות שלה, צריכה את הקורס הזה.

זה למעשה קורס איך להיות סבתא בחדר לידה. וזה כדאי לכל מי שיודעת שיצטרכו אותה לעוד לידות.

צניחה חופשית מיוחדת של עידו הולץ יחד עם המיילדת שלו

לעידו הולץ, אחד המדריכים הותיקים במועדון הצניחה החופשית פרדייב יש כבר יותר מ 10,000 צניחות. הוא עדיין מתרגש כל צניחה וצניחה, אבל השבוע עידו התרגש במיוחד, כשעלה לצנוח יחד עם עליזה זילברשיין, שיילדה אותו לפני 40 שנה.

הצניחה המשותפת לא הייתה מקרית, עליזה ועידו בקשר לאורך כל השנים. ואם לרגע חשבתם שעליזה זוכרת את כל הילדים שנשמו את הנשימה הראשונה בידיים שלה, אתם טועים. הקשר של עידו ועליזה התחיל עוד לפני הלידה, למעשה היא זו שדחפה את אמא של עידו להביא ילד לעולם על אף הקשים שהיו לה. היא הבטיחה ללוות אותה לאורך כל ההיריון ועד הלידה, וכך היה. במובן מסוים עידו נולד גם בזכותה, מה שיצר קשר מיוחד ושונה עם עידו וכל שאר המשפחה. מיותר לציין שעליזה יילדה גם את כל שאר הילדים במשפחה. "בחרתי בעבודה בה אני עוסקת בגלל הצורך באדרנלין" אומרת עליזה "כנראה שהדבקתי את עידו בצורך הזה 'להתרגש' ברגע שהוא נולד..".

לפני כמה שנים עליזה סגרה מעגל, היא ביקשה מבעלה מתנה מיוחדת ליום הולדת- צניחה חופשית עם התינוק הקטן שהספיק לגדול, לצבור ניסיון ולהפוך לאחד ממדריכי הצניחה הבכירים והותיקים בארץ.

השבוע עליזה הגיעה אלינו שוב יחד עם חמשת נכדיה כדי לעשות את הצניחה השלישית שלה.

"לטוס במטוס מלא במשפחה היה כיף כל כך ומילא אותי באנרגיות", מספרת עליזה, "לראות מלמעלה את כל החופים והנופים היפים של חוף הבונים זה חוויה מדהימה בפני עצמה. הרגע הזה בו אתה נופל במהירות של 200 קמ"ש גורם להצפה של אדרנלין והתרגשות ממש כמו בחדר לידה. כל הגוף מכיל את הכמויות האדירות האלו של הריגוש עד לפתיחת המצנח, אז הן מתחלפות בתחושת רוגע ורפיון ממש כמו אחרי מדיטציה".

פרדייב רוצים להגיד תודה לעליזה שהצליחה לרגש אותנו באופן מיוחד, היא הרעיפה אושר ואהבה על כולנו, ורק מלשמוע אותה מדברת על הצניחה שלה עם עידו, ממש עושה לנו חשק לעלות למטוס ולקפוץ.

להגשים חלום: צניחה חופשית בגיל 65

עליזה זילברשיין, מדריכת לידה, מכורה לאקסטרים. אז אחרי ראפטינג, אומגה וצלילה עם דולפינים, היא הוסיפה לרזומה גם צניחה חופשית

מאת עדי כץ 15/12/15 

מדריך הצניחה היה תינוק שיילדה לפני 40 שנה. צילום: באדיבות עליזה זילברשיין

"הרגע הזה, שנופלים במהירות של 200 קמ"ש, גורם להצפה של אדרנלין והתרגשות, ממש כמו בחדר לידה: כל הגוף מכיל את הכמויות האדירות של הריגוש, עד לפתיחת המצנח. ואז הן מתחלפות בתחושת רוגע ורפיון, כמו אחרי מדיטציה".

כך מתארת עליזה זילברשיין בת ה-75, מיילדת ותיקה, את הצניחה החופשית הראשונה שביצעה, לפני 10 שנים. ההקבלה שהיא עושה בין קפיצה ממטוס לבין עבודתה בחדר הלידה, לא קשורה רק ברמות הריגוש שבשתיהן, אלא גם בעובדה שמדריך הצניחה שליווה אותה, עידו הולץ, היה 40 שנה קודם לכן תינוק שיילדה.

מאז אותה צניחה מרגשת ראשונה ביצעה זילברשיין שתיים נוספות, שאליהן צירפה גם את נכדיה. את קריאות העידוד "סבתא, סבתא", לא ישכחו עוד זמן רב במועדון הצניחה "פרדייב" שבחוף הבונים.  

זילברשיין, בעבר ראש תכנית במיילדות וגינקולוגיה בבית ספר לאחיות, פרשה מעבודתה ב-2004, אך ממשיכה לעבוד כאחות, כמדריכת לידה וכמורה בבית ספר לאחיות. "מי רוצה לשבת בבית?" היא שואלת. "אני לא יכולה לנוח, אני צריכה אקשן. בנוסף לעבודה אני יוצאת לטיולי אקסטרים, כמו ראפטינג וצלילה עם דולפינים. בקוסטה ריקה, למשל, עשיתי אומגה מעל צמרות העצים". 

ביקשה מבעלה צניחה חופשית כמתנת יומולדת

 עם כאלה תחביבים לא מפתיע שגם צניחה חופשית נכנסה לתפריט. זה התחיל בהיכרות ובחברות ארוכת השנים, שנרקמה בינה לבין מדריך הצניחה הוותיק אמנון הולץ ואשתו, לאחר ששימשה כמיילדת בלידת שלושה מתוך ארבעת בניהם. "הם כל הזמן דיברו על צניחות והראו תמונות מרהיבות", מספרת זילברשיין. "זה עשה לי משהו. כשחגגתי יומולדת 65 ביקשתי מבעלי צניחה במתנה. הוא הסכים, אבל הודיע שהוא לא בא לראות את זה, ונשאר בבית לקרוא תהילים".

– ואת, לא פחדת לקפוץ מגובה של קילומטרים?

"אני אוהבת לפחד, אני כנראה מכורה לאדרנלין. בנג'י, לעומת זאת, אני לא עושה. זה באמת מפחיד אותי".

יום הולדתה ה-70 היווה הזדמנות לחזור על החוויה פעם נוספת. "אחד הנכדים שלי, שהיה אז לפני גיוס, החליט להצטרף אלי ומאד שמחתי. צנחנו ביחד וזה היה נפלא. אבל הצניחה, ב-הא הידיעה, היתה לפני שנה: חמישה מהנכדים שלי התארגנו ואמרו 'יאללה, אנחנו צונחים עם סבתא'".

צנחה גם עם הנכדים

עם הנכדים ועם מדריך הצניחה. צילום: באדיבות עליזה זילברשיין

זילברשיין מתארת כיצד היא, ארבעה נכדים ונכדה פלוס שישה מדריכי צניחה מילאו מטוס שלם. "לטוס במטוס שכולו מאוכלס במשפחה שלי, יחד עם המראות המרהיבים של המפרצים ושל חוף הבונים מלמעלה, היוו חוויה מדהימה".

זילברשיין היתה זו שקפצה ראשונה. אחריה קפצו גם חמשת הנכדים. "זה היה פשוט נפלא", היא נזכרת בהתרגשות. "כשהגענו לקרקע חיכיתי שכולם ינחתו, ומובן שהיו חיבוקים, נשיקות וצרחות. בהמשך אחד הנכדים אמר לי שהוא פחד פחד מוות, אבל אחרי שראה אותי קופצת, הבין שאין לו ברירה".

 -אז מה כל כך כיף בצניחה?

"זו צניחה מגובה של 4 ק"מ. כשרוצים לצעוק מהנאה נכנס אוויר לתוך המוח, והאדרנלין מציף. ברגע הזה לא צריך לעשות כלום, כי מחוברים למדריך שעושה הכל. אחרי הקפיצה יש 50 שניות של נפילה במהירות עצומה, ואז המצנח נפתח. מקבלים מכה, הכל עולה למעלה, החגורות מתהדקות וזו לרגע הרגשה איומה, אבל אחר כך יש ריחוף".

בנוסף, זילברשיין מספרת שהמדריך לקח אותה לטיול ספיישל במצנח רחיפה. "ריחפנו כ-8 דקות מעל הים, זה היה מקסים. לרחף מעל העננים זו הרגשה שאי אפשר לתאר בכלל".

הגיל לא מהווה בעיניה סיבה מספקת לפרוש מעסקי האקסטרים – להפך. "כשהייתי צעירה לא היה לי כסף לדברים כאלה", היא אומרת, "עכשיו אני יכולה קצת להשתולל. בתקופה ההיא, ספורט האקסטרים שלי היה משמרות לילה בחדר לידה. זה מה שנתן לי את הריגוש".