"היה לילה חורפי סוער. בחוץ התחוללה סופה של ממש והרעמים זעזעו את כל הבניין. הצוות המנוסה של חדר הלידה ידע- היום נשים נשארות בבית, אף אחת לא תצא מהבית בסופה כזאת. לפתע נפתחה הדלת האוטומטית וצעדים מהירים הלכו וקרבו אל תחנת האחות. האחות הכללית נכנסה פנימה נרגשת. 'יש לידה בשדה', הודיעה מתנשמת. האמבולנס מחכה בחוץ. צריך דחוף מיילדת!"

לידה בשדה בליל סערה, אלמנת צהל שהייתה נחושה ללדת ילד לבעלה המת, זוג צעיר שהצליח להנחות את תינוקם להתהפך ברחם. קלטת גורלית שחיברה בין אם שהלכה לעולמה לביתה היולדת. יולדות עם סיפורים אישיים מרתקים, בעלים נסערים, רופאים רגישים ורגישים פחות ומיילדת אחת שהייתה שם, עדה לדרמות ולעיתים גם שותפה להן.

"אף אחד לא יודע שום דבר" היא אסופת סיפורים על מפגשים אנושיים מרגשים, לפעמים מצחיקים, שאת כולם חוותה המספרת, עליזה זילברשיין, במהלך ארבעים שנות עבודתה כמתלמדת, כאחות וכמיילדת בחדר לידה.

עליזה, הייתה יועצת לנשים הרות במועדון היולדות 'שיבא' ומורה לתקשורת בין אישית בבית הספר האקדמי לסיעוד. שימשה כמיילדת בחדר הלידה בבית החולים. ומרצה בחוג לסיעוד באונ' תל אביב בנושא בריאות האישה, ממייסדות חטיבת בריאות האישה בחוג לסיעוד באונ' תל אביב. ועמדה בראש חטיבה זו בבית הספר האקדמי לסיעוד 'שיבא' עד לפרישתה."

הבדואית
היה לילה חורפי סוער. בחוץ התחוללה סופה של ממש והרעמים זעזעו את כל הבניין. הצוות המנוסה של חדר הלידה ידע – אף אחת לא תצא מהבית בסופה כזאת. היום נשים נשארות בבית.
לפתע נפתחה הדלת האוטומטית וצעדים מהירים הלכו וקרבו אל תחנת האחות. האחות הכללית נכנסה פנימה נרגשת.
"יש לידה בשדה" הודיעה מתנשמת. "האמבולנס מחכה בחוץ. צריך דחוף מיילדת!". כמה אני אוהבת אירועים כאלה. כמובן שהתנדבתי.
לקחתי חבילת לידה, חבילה להפרדת חבל הטבור, כפפות סטריליות, חיתולים וכמה שמיכות לעטוף בהן את התינוק. ורצתי בעקבותיה אל האמבולנס, בתוכו ישב בעלה של היולדת. הוא היה חסר מנוחה. עלינו לאמבולנס והוא יצא מיד לדרך, כאשר הבעל מנחה את הנהג כיצד להגיע אל אשתו.
"תיסע מהר" אמר במבטא ערבי. "לא בכביש, היא שמה בדרך הזאתי", אמר והצביע על שביל עפר.
הנהג הקיף את בניין היולדות, ירד מהכביש והחל לנסוע בין העצים בכיוון מגדל האשפוז שהיה בראשית בנייתו. כעבור שניות אחדות עצר. הבעל דחק בו. אך הנהג הסביר שאינו יכול לעבור בין העצים.
פתחנו את דלת האמבולנס וירדנו במהירות, עמוסים בציוד. לשווא חיפשנו את היולדת. האמבולנס ניסה להאיר לנו את הדרך ללא הצלחה. הגשם פסק, אך למזלנו ברקים הוסיפו להאיר את השמיים והם שעזרו לנו להגיע אליה.
היא כרעה, נשענה על גזע עץ, כששתי נשים מבוגרות תומכות בה. מתחתיה היה פרוש משהו, יותר מאוחר התברר שזה היה המעיל של בעלה. לפי תנועות ידיה הבנתי שראשו של התינוק כבר בחוץ.
"אני אעזור לך" אמרתי.
פתחתי במהירות את מעטפת הכפפות. ניסיתי ללא הצלחה להכניס את היד לכפפה. גיליתי שלמרות הקור הידיים שלי מזיעות ורועדות. הידיים המיומנות שלי רועדות וואו! כשהתקרבתי אליה ראיתי איך היא מחלצת בידיה בתנועות סיבוביות את ראשו של התינוק. הראש בצבץ ומיד אחריו כל הגוף. ברק נוסף האיר וראיתי את התינוק מונח על המעיל, קשור עדיין בחבל הטבור.
"תני לי לנתק את חבל הטבור" גמגמתי.
"לא צריך ענתה". היא לחצה על בטנה, הוציאה את השליה וזזה לאחור. היא הניחה את השליה על התינוק, כמו שמיכה חמה חשבתי. אחר כך עטפה אותו במעיל שרכנה מעליו בזמן הלידה.
"אולי יש לך פדים?, שאלה.
הגשתי לה בידיים רועדות, מכוסות בחלקן בכפפות שלא הצלחתי להעלות על אצבעותיי. היא הניחה את הפדים בין רגליה, הניחה לגלביה שלה ליפול ולכסות את הרגליים, התרוממה והגישה לי את התינוק.
"האמבולנס רחוק מכאן?" שאלה.
הרגשתי פיק ברכיים. הסתכלתי בה ושאלתי את עצמי למה אנחנו משאירות את הנשים במיטה אחרי הלידה. אולי עדיף לאפשר להן לבחור אם לקום או להמשיך לשכב. שתי הנשים המבוגרות עזרו לה להתיישב במושב האחורי של האמבולנס. האחות הכללית ואני עלינו בעקבותיהן.
"קוראים לי פטמה, אמרה לנו. "זה טוב שנתתי לך את התינוק או שאני אקח אותו?". "הכל בסדר" עניתי. כשירדנו מהאמבולנס שאלתי אותה אם היא רוצה כיסא גלגלים. "לא צריך" אמרה. אני זו שצריכה כיסא גלגלים חשבתי.
בחדר הלידה ניתקתי את חבל הטבור וקראתי לרופא הילדים. חום גופו של התינוק נשאר יציב למרות הקור בחוץ. גם הרופא התפעל.
"השליה שהיא הניחה עליו היא ששמרה על חום גופו", אמר לנו.
השכבתי את פטמה במיטה. בדקתי את גובה הרחם ולחץ הדם. הכל היה תקין. "תסבירי לי איך ידעת ליילד את עצמך?", שאלתי. "מי לימד אותך ככה לסובב את הראש של התינוק? לשבת מעליו, לשים עליו את השליה?".
"איך אפשר אחרת?", אמרה.
הבאתי לה תה חם ומתוק, התיישבתי לידה וניסיתי להירגע.
"אני מבינה שהגעת אלינו ברגל. איפה את גרה?".
"בצריף השומר שליד בית החולים. אני בדואית", הסבירה. "עלי ועל בעלי יש חרם בשבט. אותי החרימו כי אבא שלי שלח אותי לבית ספר עברי ללמוד לקרוא ולכתוב. המשפחה שלי חיפשה הרבה מי יתחתן איתי ובסוף מצאו את יוסוף. גם עליו היה חרם והא הסכים. היינו צריכים לחפש עבודה רחוק מהבית ומצאנו עבודה בתור שומרים של הבניין החדש של הבית-חולים. אנחנו גרים שמה עם שני הילדים שנולנו פה בבית-חולים, עם אמא שלי ואמא של בעלי".
"מתי התחילו הצירים?"
"רבע שעה לפני הלידה"
"גם הלידות הקודמות היו מהירות כל כך?"
"כן. מהר מאוד"
הרופא סיים לבדוק את התינוק. הבאתי לה אותו והיא התיישבה ומיהרה להניק אותו.
"פטמה, בלידה הבאה אם את לא רוצה עוד לידה בשדה, את חייבת להגיע לבית החולים מיד כשהצירים מתחילים", אמרתי.
"יותר מהר מזה?,, צחקה. "רק התחילו הצירים ותיכף הייתה לידה".
"יש נשים שיולדות מהר", הסברתי. "כשרק נדמה לך שיש לך צירים תגיעי מייד".
כשנה לאחר מכן, בחדר הקבלה של חדר הלידה, שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי וראיתי אישה עם רעלה.
"עליזה זו את?"
היא הסירה את הרעלה.
"זאת אני פטמה שעזרת לי לפני שנה ללדת בשדה".
שמחתי לראות אותה. עיניה השחורות בהקו. היא הייתה יפיפייה.
"התפללתי לאלוהים שתעבדי היום. אין לי בכלל סימנים של לידה. ומיילדת אחרת הייתה צוחקת ממני שבאתי סתם".
חיבקתי אותה וליוויתי אותה למיטת הבדיקה. היא הייתה בפתיחה גמורה. במהירות עזרתי לה להחליף בגדים ולשכב על מיטת הלידה. ביקשתי ממנה להרים רגליים וללחוץ. היא לחצה פעם ועוד פעם, אך לא הייתה שום התקדמות.
"אולי אני יכולה לשבת במיטה וללחוץ בישיבה, כמו בשדה?, שאלה.
"לא פטמה, כאן זה לא שדה ויפטרו אותי מהעבודה".
"תסגרי את הוילון", ביקשה בשקט. "אף אחד לא יראה ואני אעשה את זה מהר". לא הספקתי לענות והיא כבר כרעה ולחצה. הראש החל לצאת. הפעם לאור הניאון ראיתי איך היא מוציאה את ראשו של התינוק, לוחצת לחיצות אפקטיביות ומסובבת את הראש כדי להוציא גם את הכתפיים.
"פטמה תשכבי", ביקשתי. "אני אעזור לך".
"לא צריך", אמרה. "הוא כבר בחוץ".
למשמע בכיו של התינוק נכנסו כמה אנשי צוות והספיקו לראות אותה כורעת. הם שלחו בי מבט תמה. משכתי בכתבי והעמדתי פנים שאני לא מבינה. ניתקתי את חבל הטבור בעוד פטמה מניחה את התינוק על חזה, מחבקת ומחממת אותו.
"פה חם", אמרה בחיוך. "לא צריך לשים עליו את השליה".
היא הייתה המורה הראשונה שלי ללידה טבעית. מפטמה הבדואית למדתי מה זו לידה נכונה, כיצד לידה צריכה להתנהל. והבנתי שאם לא מפריעים לאשה, היא יודעת בדיוק מה צריך לעשות.

סיפור שטות .

חיברו הנכדים עם סבתא עליזה.

סתו תשנ"ט

בס"ד

פעם אחת ישבה סבתא עליזה בגינה וכל מיני נכדים ישבו לידה ושיחקו.

פתאום  אמר הלל בן השנתיים וחצי ועוד קצת:

"היום ראיתי חמור עולה על עץ".

כל בני הדודים הסתכלו על הלל והרימו את הגבות, היו גם כמה שצחקו. אבל הלל הסתכל על כולם ואמר:

"כן כן, זה היה באמת! היו לחמור כנפיים, והרגלים שלו, לא היו של חמור ועם הרגלים לא של החמור, הוא טיפס על העץ"

"ולמה החמור עלה על העץ"? שאלה אלה ההגיונית.

" בטח היה לו קן על העץ, עם ביצים והוא עלה כדי לדגור עליהם" אמר יובל בן השמונה עם חוש ההומור שלו.

"כמה ביצים היו לחמור על העץ" שאל אלירן בכור בני הדודים, בזלזול, שידע שזה רק סיפור לקטנטנים.

"שלוש" אמר הלל."כן, כן, אני ראיתי אותם, באמת".

"ואיך קראו לחמור" שאלה דניאל מרעננה, שפתאום התחילה להתעניין בסיפור.

כולם הסתכלו על סבתא עליזה, וסבתא עליזה הסתכלה על כולם ושאלה: " איך קוראים לחמור שעולה על עץ כמו ציפור"?

"חמור – ציפור" אמר רועי מעפרה וחייך את החיוך המקסים שלו.

כולם צחקו רק אסף בן השלוש שאל: "למה"?

ואז כולם החליטו שה'סיפור שטות' הזה נחמד, וכולם יחד ימציאו את ההמשך.

נדב שכבר הולך לכיתה א' חייך מעט לפני שאמר: "אני חושב שבמקום פה של חמור היה לו מקור, והוא צייץ בקול של חמור", ועשה עם הפה המקסים שלו צורה של מקור.

"סבתא", המשיך נדב, "איך חמור יכול לדגור על ביצים, הוא גדול כזה והוא יכול למעוך אותן.."

"הוא יושב עליהן בזהירות, בזהירות.." צחק אלירן אל אחיו הקטן.

"ויצאו לו מהביצים גוזלים"? שאל אסף.

"שלוש ביצים של חמורים- ציפורים קטנים" חייכה אלה שגם היא בכיתה א'.

"רגע, באיזה שמות נקרא לגוזלים"? שאלה סבתא עליזה.

נעשה שקט, כולם הסתכלו על כולם ואף אחד לא הוציא מילה…

"אולי נקרא לאחד חמור – ציפורצ'יק" חייכה דניאל.

"ואולי נקרא לשיני ציפור – חמורצ'יק" המשיך יובל.

"ואיך נקרא לשלישי" שאלה סבתא עם פנים רציניות כאלה.

כולם הרימו את הכתפיים ועשו מהפה צורה של בננה הפוכה…

פתאום! משהוא אמר:

"חמורצ'יק – ציפורצ'יק"

"השמות שלהם כל כך דומים" אמר רועי מרעננה, שכל הזמן שיחק בלגו וחשבנו שהוא בכלל לא מקשיב.

"צריך להתרכז ואז שומעים את ההבדל" אמר רועי מעפרה לרועי הקטן מרעננה.

"למה קוראים להם בכלל בכאלה שמות"? התעצבנה אלה.

"יש לך שמות יותר טובים"? שאל יובל.

אלה נעלבה והורידה את העיניים והדס שראתה כמה אלה עצובה, רצה אליה וחיבקה אותה.

"יאללה, בואו נמשיך", אמר יובל שפתאום התחיל גם הוא להתעניין בסיפור.

"מה אימא חמור – ציפור הביאה לגוזלים שלה לאכול"? שאלה סבתא.

"תולעים" ענו המבינים.

"חמור אוכל תולעים"? שאלה סבתא.

"מה פתאום"! ענה אסף.

"היא הביאה להם קש" אמר רועי מעפרה שמבין בחיות.

"ציפורים אוכלות קש"? שאלה סבתא.

"מה פתאום" אמר נדב והעיניים שלו נעשו עוד יותר גדולות ושחורות.

וחנה מנצרים ותמר מרעננה, הקטנות שבחבורה, אכלו צ'יפס וחייכו עם כולם מבלי להבין כלום.

"סבתא, אני יודע" קפץ אלירן,"הם אכלו אגרולים".

"אגרולים"? שאלו הגדולים.

"כן, כן, אגרולים! תולעת מגולגלת ועטופה בתוך קש" צחק אלירן, "וכל יום אימא חמור-ציפור עפה לחפש תולעים ולעטוף אותם בתוך קש ולהביא לגוזלים היקרים שלה שמחכים לה על העץ.."

" ובזמן שאימא חמור-ציפור עפה להביא אגרולים, הגוזלים שלה צייצו עם המקור שלהם בקולות של חמור, בגלל שהיו רעבים".. נהנתה דניאל.

"יאללה סבתא בואי נמשיך.." אמר יובל.

"יום אחד " אמרה סבתא..

"התחיל לרדת גשם" אמר רועי הגדול.

"ואימה חמור-ציפור לא הייתה בקן?" שאלה אלה.

"לא, הגוזלים שלה נשארו לבד לגמרי כשהיא עפה להביא להם אוכל" אמר אסף.  

"בהתחלה היו רק טיפות" המשיכה סבתא.

"אבל בבת אחת התחיל לרדת גשם שוטף, והייתה ממש סערה" אמר אלירן, עם פנים רציניות. "השמיים נעשו אפורים ורוח חזקה נשבה והעץ הגבוהה שעליו היו הגוזלים התחיל להתנדנד מצד לצד והגוזלים רעדו מקור ומפחד."

"למה" שאל אסף.

כולם ישבו בשקט והקשיבו, רק חנה ותמר המשיכו לאכול כאילו כלום.

פתאום הופיעה אימא חמור-ציפור עם שלושה אגרולים במקור. היא עלתה על העץ, התקרבה לקן הניחה את הארולים בצד, פרסה את הכנפיים על הגוזלים שלה הרגיעה אותם וחיממה אותם, עם הציוצים והנעירות, עד שהסערה עברה.

"והרוח לא הפילה את האימא"? שאל נדב.

"לא כי היא אימא ואמהות לא נופלות" אמר הלל.

"אימהות לא נופלות", אמרה סבתא עליזה" אבל הרוח נדנדה את הקן מצד לצד וגם אימא חמור-ציפור התנדנדה עם הקן". סבתא פרסה ידיים לצדדים להראות איך הקן התנדנד, וכולם עשו כמוה עם הידיים.

כאשר כולם הפסיקו, רק הדס המשיכה לנדנד את הידיים ולהביט בכולם עם העיניים הכחולות שלה.

"יאללה סבתא בואי נמשיך" אמר כמובן יובל.

"איך נמשיך"? שאלה סבתא..

"יום אחד" אמר אלירן

"אימה חמור-ציפור" המשיך רועי מעפרה.

"ללמד את הגוזלים שלה לעוף" הציע נדב.

"אתם כבר גדולים ואתם יכולים כבר לעוף ולעשות לכם אגרולים בעצמכם", אמרה אימא חמור-ציפור לגוזלים שלה.

"למה" שאל אסף.

"אתה סתם שואל כל הזמן למה" התעצבנו עליו בני הדודים.

אסף היה עצוב וניגש לשבת ליד סבתא.

"תסתכלו עלי", אמרה אימא חמור-ציפור,

"זה פשוט נורא לעוף, עומדים בקצה הקן, פורסים כנפיים, מכופפים את הברכיים, נותנים דחיפה, וזהו ועפים". ואימא הראתה כמה זה פשוט.

חמור-ציפורצ'יק היה הראשון.

הוא בטח פחד נורא אבל לא ראו עליו סבתא, נכון?" שאלה אלה.

"בטח אוזני החמור שלו צנחו מפחד" אמר רועי הגדול.

"בטח הזנב שלו נכנס לו מפחד בין הרגלים" אמרה דניאל.

"אבל לא ראיתי שהיה לו בכלל זנב" אמר הלל ברצינות גמורה.

"אבל הוא התגבר" המשיך אלירן, "הוא פרש את הכנפיים, חייך לאימא שלו עם המקור של החמור שלו, דחף עם הרגליים כמו שאימא שלו לימדה אותו, וזהו והוא עף".  

בהתחלה הוא עף עם סיבובים קטנים, ואחר כך עם סיבובים יותר ויותר גדולים וצייץ בנעירות של שמחה לאימא שלו, עד שנחת על העץ ממול.

ציפור-חמורצ'ק היה השיני.

"גם הוא פחד"? שאל אסף.

"לא! הוא גיבור, אני ראיתי שהוא בכלל לא פחד" אמר הלל שהיה מאושר שכולם משתתפים בסיפור שלו.

"איך ראית שהוא לא פחד" שאל רועי מעפרה.

"הוא נורא שמח שהגיע התור שלו" הסביר הלל.

"למה" שאל אסף.

"ציפור-חמורצ'ק ראה שאחיו כל כך שמח, ורצה לנסות גם הוא לעוף" אמר רועי הקטן, ששוב חשבנו שהוא רק משחק בלגו ולא מקשיב.

הוא נעמד בקצה הקן כמו אחיו, כופף את הברכיים, נתן דחיפה וכמעט נפל, אך הספיק לפרוס כנף אחת ולעוף מהר מהר בסיבובים קטנים.

"תפרוס גם את הכנף השניה" צעקה לו אימא חמור-ציפור.

"איזה כנף לפרוס" צעק הגוזל, שכל רגע כמעט ונפל.

"את  השמאלית" קראה דניאל.

"איפה זה צד שמאל" צייץ הגוזל.

"בצד של הלב" נעמד נדב."סבתא, תגידי לו.

"אולי אפשר להגיד לו פשוט את הכנף השניה" נידב באדישות אלירן.

"אבל את זה כבר אמרו לו והוא לא הבין" התעצבן רועי הקטן.

אלה נעמדה על הכיסא וצעקה:" אם לא יעזרו לו הוא פשוט תכף יפול".

אבל אימא חמור-ציפור משגיחה טוב על הגוזלים שלה, והיא פשוט עפה לידו ועם המקור שלה היא עזרה לגוזל לפרוס את הכנף השניה, והוא התחיל לעוף גבוה ועם סיבובים גדולים, וקרא לאימא שלו מרחוק: למה לא אמרת לי שצריך לעוף עם שתי הכנפים יחד?

סבתא הראתה איך עפים עם שתי הכנפיים יחד, והדס ואסף עם העיניים הכחולות המשיכו עוד הרבה זמן לנפנף עם הידיים, אולי כדי לעזור לגוזל?

רק חנה ותמר הסתכלו על כולם כאילו הן מבינות.

ואז אימא חמור-ציפור חזרה לקן כדי ללמד את הגוזל השלישי, אבל הוא לא היה בקן. אימא גם חיפשה אותו על הענפים בסביבה, אבל גם שם לא היה.

"איפה עוד נחפש אותו"? שאלה סבתא.

"אולי הוא על הרצפה בגלל שנפל"? אמר אסף.

"הוא בטח  מתחבא מאחורי ענן" צחקה אלה.

"אולי הוא משחק מחבואים עם אימא שלו"? הוסיף יובל.

"למה" אמר אסף.

פתאום נעמד הלל ואמר בפנים רציניות : "זה בכלל לא נכון הסיפור הזה, חמור בכלל לא יכול לעלות על עץ"!

"הלל זה בסדר" ענה לו אלירן."אתה לא יודע שלסבתא עליזה אסור לספר כלום? מכל דבר שאומרים לה היא יודעת לספר  סיפור שטות.

תמר וחנה הסתכלו על כולם,

שני הרועים חייכו.

אסף והדס הסתכלו על כולם עם העיניים הכחולות שלהם.וכל היתר התגלגלו על הדשא מרוב צחוק.

רק הלל הסתכל על כולם ואמר ברצינות

"סבתא אני מרשה לך לספר על מה שבכלל לא ראיתי"

‏ז' חשון תשס"ז

סבא שלי

עליזה זילברשיין

סבא שלי,  סבא יצחק והסוס היו תמיד יחד.

פעם הוא היה פרש על סוס בצבא הרוסי ואחר כך ישב על העגלה ליד הסוס ונסע בין עיירות ליטא לתקן מכונות תפירה 'זינגר'.

כל כמה חודשים הגיע הביתה – לצריף הרעוע, השאיר קצת כסף, ראה את התינוק האחרון שנולד, השאיר תינוק חדש בדרך, עלה על העגלה, הצליף בסוס והמשיך בדרכו.

אבא שלי סיפר, שכאשר אביו סבא יצחק, נכנס בדלת הצריף הוא היה צריך להתכופף. הוא היה גבוה ויפה תואר.

חלק משמונת ילדיו היו גבוהים, והחלק השני יפים. אף אחד לא היה גבוה ויפה כמוהו.

אבא הראה לי את התמונה בו הוא נפרד מהוריו בליטא לפני שעלה ארצה. בתמונה עומדים הסבא והסבתא אחד ליד השני. סבא עם מעיל מרופט, עם זוג רגלים עקומות וסבתא עם סרפן רחב, גרביים מגולגלות וזוג נעלי גולדה. צחקתי, ואמרתי לאבי שאם לסבא היו רגלים ישרות, הוא היה בטח עוד יותר גבוה. 'מיין קינד' צחק אבא, כך נראה פרש שיושב הרבה שנים על סוס.."

דמותו המיוחדת של סבא, הרשימה גם את סבתי.

היא הייתה אז נערה בת שבע עשר. ליל שישי, הדליקו כבר נרות שבת, אב סבתי התכונן לצאת לבית הכנסת למרות סופת השלגים בחוץ, כשלפתע נשמעה נקישה בדלת.

 גדוד הפרשים של הצבא הרוסי, חנה בעיירה חניית ביניים בגלל מזג האוויר, וסבא ניסה למצוא משפחה יהודית שתאפשר לו להרגיש מעט  מהשבת, שלא יכול היה לקיים בזמן היותו בצבא.

מבעד לחלון של אחד הבתים, ראה נרות שבת דולקים והחליט לנסות. עמד בפתח, מתכופף מעט כדי לא לקבל מכה מהמשקוף. "'עפשער קעמען דו שאבעס מאכען'" (האם אפשר לעשות פה שבת) שאל באידיש עסיסית. המראה של סבא שלי עם השפם המסולסל, עם בגדי הפרש ומגפי העור הגבוהים, היה מרשים ביותר. כולם נראו לידו קטני קומה.

"'פון וואנעט קענט אגויי מאמע לושען' "(מאין יודע גוי לדבר אידיש) שאל אב סבתי ביראת כבוד…

הוא נכנס פנימה, כאשר כל בני הבית לוטשים אליו עיניים.

אחרי כמה חודשים של אכילה עם הגויים, התענג סבי על מטעמי השבת שהציעו לו וקיבל את המקום המכובד ביותר לשינה, ליד התנור.

את האוכל הגישה סבתי, נערה צנומה ומבויישת,  ביעילות ובחן.

במוצאי שבת לפני שהודה למארחיו, שאל את אב סבתי אם הנערה כבר מאורסת. כאשר קיבל תשובה שלילית שאל את הנערה שהתחבאה מאחורי הווילון, אם היא מוכנה לחכות לו שנה, עד שישתחרר מהצבא. "אני אבוא לקחת אותך", הבטיח לה.

סבתי אף פעם לא התלוננה. היא אף פעם לא ידעה מתי יגיע, ומתי ישלח לה כסף. לפעמים סבא ידע שנולד לו עוד בן ולפעמים נודע לו כשחזר הביתה.

"הענע איידל לא יודעת ללדת בנות" צחק סבא. שמונה בנים היו לה, ופעם ילדה תאומים מתים – שני בנים. יהיו לי הרבה "קאדיש זוגערס", (אומרי קדיש) צחק, ולא ידע כמה צדק.

אב סבתי לא רצה לתת לה לחכות, "היא ילדה יפה, היא כבר בת שמונה עשרה, אסור להשאיר אותה בתולה זקנה" אמר. וסבתי שלא יכלה לשכוח את הפרש המרשים, חיכתה.

אבי סיפר שהיו הרבה ימי רעב בבית. הכסף הספיק בקושי ללחם ומים. סבתא הייתה קמה בבוקר לפני ש'עדת הזאבים'  תקום, הייתה נועלת את דלת המטבח, כדי שריח הלחם הנאפה בתנור לא יעיר את ילדיה ששכבו לישון על בטן ריקה. אך כמובן שהריח הגיע לכל הרעבים והם עמדו ודפקו על דלת המטבח.' "מאמע מיר זיין הונגעריק'" (אמא אנחנו רעבים). סבתא שידעה שאם לא תאכל לפני שעדת הרעבים תתנפל על האוכל, לא תגיע לזה גם אחרי  כמה שעות, לא פתחה את הדלת. " זיי גדולדיק," ענתה להם "'איך מאך אייך א מאמע' "(תהיו סבלנים, אני עושה לכם אמא). רק אחרי שאכלה פרוסת לחם ושתתה כוס תה בנחת, פתחה לילדיה את דלת המטבח ונתנה להם לאכול מהלחם הטרי..

כבר מגיל שמונה עשר סבתא הייתה סבלנית. הוריה דאגו, השכנים קינטרו, השנה עברה והאביר לא הגיע. סבא הגיע אחרי שנה, או יותר, והם מצאו צריף בשכונה נאה עם ריצפת עפר מהודקת, מרתף גדול ליד הבית וסבא עם ידי הזהב שלו עשה את הצריף למקום ראוי למגורים.

נולד בן ראשון ולאחריו אבי, וסבי עם ידי הזהב לא מצא עדין פרנסה. מעולם סבי לא ישב במקום אחד יותר מכמה ימים, ופתאום הכל השתנה.

שכנה בקשה את עזרתו של סבא בתיקון מכונת תפירה 'זינגר', שהייתה אוצר גדול בימים ההם. סבי פרק את המכונה למרות שמעולם לא ראה כמוה, ופתר את הבעיה. השמועה על ידי הקסם של סבי הגיעה רחוק, ואיתה הישועה.

יש עבודה!

סוס ועגלה , כמה מכשירי עבודה ושתי ידיים. וסבא עוד פעם עם סוס, מסתובב ממקום למקום כימים ימימה.

סבא מסתובב, סבתא מחכה וילדים נולדים.

הבן הגדול נחום-בר, (דב) היה היפה מכולם.

הוא גם הביא הרבה כבוד למשפחה. הוא הלך ללמוד בסימינר. הכסף שסבא הביא לא הספיק ללימודים, לכן כל המשפחה התגייסה, לתת לאח הבכור אפשרות לסיים את לימודיו בסימינר.

אבי (נפתלי, או כמו שכולם קראו לו תולי) הפסיק ללמוד בגיל שש עשרי והלך ללמוד צילום, כדי שיוכל להביא כסף. מושקה, בן מספר שלוש הפסיק ללמוד בגיל ארבע עשרה, והלך לעבוד, יודקע, בן מספר ארבע בגיל שתים עשרי וכו.. כולם היו גאים על הפסקת לימודיהם ומטרת ההפסקה.

לפני שעלה אבי  ארצה, צילם אבי את הוריו ואת שלושת אחיו הקטנים אבריימלה, דווידל ויאנקאלע. בתמונה  סבי יושב, על ערסל ביער, לידו מקל הליכה. "סבא כבר היה חולה", סיפר לי אבא. "שלושה מבין בניו כבר היו בארץ ושלחו כסף למשפחה".

הבטתי בתמונה. סבתא ישבה על מחצלת ליד סבי. מה היא מחזיקה ביד חשבתי. זכוכית מגדלת פתרה את סקרנותי, ניתן היה לראות בברור, מכפלת של מכנסים עם סיכות, ותנועת היד מרמזת על החזקת חוט ומחט.. גם ביער בפיקניק צריך לנצל את הזמן….

אימי באמצע התמונה משחקת כדור עם אבריימלה ואבי הצלם, שכיוון את זמן ההשהיה של המצלמה, רץ ונשכב ליד אימו.

"כשסבא חלה ולא יכול היה להמשיך עם הסוס והעגלה, הוא עבר משבר" , סיפר לי אבא. "עבורו להישאר במקום אחד היה נורא."

אך סבתא גם אז, ידעה לנצל את שהותו, לתחזוקת הבית הנוטה ליפול.

"מה סבא אמר לך לפני שנסעת לארץ", התעניינתי, באחד מרגעי החסד שנטיתי לאבי. בדרך כלל הייתי חסרת סבלנות לסיפוריו.

"סבא היה כבר חולה, הוא הרי ידע שלא יראה אותך יותר אבא", הוספתי, "מה אומר אבא לילד כשהוא שולח אותו לארץ, ויודע שלא יראה אותו יותר"?

"הוא חיבק אותי", נזכר אבי שסנטרו רעד ופתאום הבנתי איזו שאלה שאלתי, "הוא חיבק אותי ואמר לי 'זיי א מענטש' "(תהיי בן אדם).

"רק את זה הוא אמר לך שאלתי מופתעת". עד היום אני מרגישה את מבטו של אבי, מסתכל עלי  אך כאילו עובר דרכי….

"זה הרבה מאד 'מיין קינד'. זה הרבה מאד….אין יותר מזה."אמר אבי ומבתו נשאר באי שם…

סבא יצחק נפטר ב-1937. הוא נקבר בבית הקברות הישן ברוקישקיס. ארבעת הבנים הגדולים, שעלו לארץ: דב שגמר סימינר והיה מורה בארץ, אבי נפתלי גרשון, שהיה צלם, אך מי בא להצטלם, סחב זיף זיף על חמור ועזר בבניית נמל תל אביב. מושקה שעסק בחקלאות, ויודקה שעבד בעורות, כולם שלחו כל חודש כסף לאימא ולארבעת הקטנים שנשארו בליטא.

עם תחילת המלחמה, זורח'קה, מספר 5 שהיה בן 16, נפרד מהמשפחה וברח לרוסיה. הוא הציע לאברימ'קה, שהיה כבר בן 14 לברוח איתו, אך אברימ'קה אמר שהוא לא ישאיר את אימא לבד עם שני הקטנים.

סבתא שלי, הנה-איידל ושלושת בניה אברימ'קה, יענקלה ודווידל  נהרגו במלחמה.

בטיול שורשים שחזרנו לעיירות של הורי, דוסיאט ורוקישקיס, עם שרה וייס-האימא של כל יוצאי ליטא, הביאה אותנו שרה לבית הקברות הישן ברוקישקיס. ושם מצאנו את המצבה של סבא שלי סבא יצחק סרבר, או כמו שכתוב על המצבה, סרוור.

סוף סוף הרגשנו שיש לנו סבא. אהוביק אחותי ואני חיבקנו את המצבה, אמרנו כמה פרקי תהילים והמצבה הקשה והקרה, הייתה כל כך מחממת..

 בס'ד     ‏11/03/2014 

לאהוביק אחותי הבינונית

עדיין כואב לי בטוסיק מהרמה באופניים של אבא שלי, סבא תולי, שלקח אותי מהגן ובישר לי שנולדה לי אחות קטנה. אני לא זוכרת אם היתה בנימת קולו אכזבה, או שלי היה נידמה…מה ילדה קטנה בת 4 יכולה להבין…

גרנו בדירה בת 3 חדרים.

בחדר אחד גרה משפחה עם 2 ילדים. בחדר אחד אנחנו והחדר השלישי היה הצלמניה של אבא , שהיתה לה כניסה נפרדת, אך גם דלת שחיברה אותה לדירה.

בחדר של אבא ואימא היתה ספה שנפתחה בלילה למיטה כפולה, ארון בגדים, מזנון, שולחן אוכל מרובע באמצע החדר ומיטת תינוק שאני ישנתי בה עד שאהוביק נולדה. לשתי המשפחות היה מטבח קטן משותף, כיור אחד, ומשני צידי הכיור היה שיש של 40 ס'מ. אחד שלנו ואחד של השכנים. אמבטיה ושירותים היו בחדר אחד, משותפים לנו ולשכנים. כדי לצחצח שיניים עמדנו בבוקר בתור.

עם מקלחת לא היתה בעיה, כי בחורף התקלחנו פעם בשבוע, ביום חמישי.

ביום חמישי בערב, היה טקס מיוחד של רחצה. אבא שלי שם גיזרי עץ מתחת לדוד המים כדי שהמים יתחממו.  אך זה הספיק בקושי לאמבטיה אחת. כולם התרחצו באותם המים והתנגבו באותה מגבת. כדי להבהיר את המצב, גם לא היו אז דיאודרנטים, והסבון היה סבון כביסה. כדי שסבון הכביסה ירד טוב מהראש והשיער יהיה רך יותר , שפכו מיץ לימון על השיער.

בזמן שאנחנו התרחצנו, אימא שלי החליפה מצעים. כלי המיטה היו קשים עם עמילן. כמובן הצבע של כלי המיטה היה לבן, לבן כשלג, כי שמו במי השטיפה צבע כחול, שילבין אותם.

בקיץ אגב, התרחצנו, כמה פעמים ביום כי לא היה מזגן וגם לא מאוורר. עשינו רוח עם עיתונים.

שאחותי הקטנה הגיעה אלינו, העבירו אותי לישון בצלמניה.

פתחו מיטה מתקפלת מחבלים, הניחו עליה שמיכת קוץ דקה, על זה סדין, ובין שני הפרוז'קטורים, ששם ביום צילמו את האנשים, הילדה הגדולה בת ה-4 ,ישנה לבד. ואני מאד שמחתי שיש לי חדר משלי. חשבתי ששני הפרוז'קטורים היו האנשים ששמרו עלי בלילה.

לחדר היה ריח מיוחד. אבא שלי בנה מדיקטים חדר קטן בתוך הצלמניה, ושם הוא פיתח את התמונות. לכל החדר היה ריח של חומרי הפיתוח. גם לאצבעות של אבא שלי היה הריח הזה, וכל כך אהבתי להריח אותן…

בית הספר היה כמעט מול הבית. יצאנו מהבית ב2 דקות ל-8 בדרך שמענו את הצילצול, וכמעט תמיד הגענו בזמן.

המכולת היתה ממש ליד הבית, ואם שכחנו משהו לקנות, פשוט חצינו את הכביש.

סיגי באה שאנחנו, אהוביק ואני היינו ממש גדולות. שסיגי נולדה אבא שלי אמר שיש לו שתי בנות ובת. מה הוא ס'ה רצה…. ובאו לו 3 בנות….

סיגי היתה ממש מסכנה. היא גדלה על איומים.

כשאימא תכנס לחדר, תעצמי את העינים ותעשי את עצמך ישנה, אם לא… וכאן באו האיומים…… היה לנו הגמל מטריפולי שאימא שלו היתה דג עם קשקשים ואבא שלו גמל, והוא היה ניכנס לה מתחת לסמיכה ומדגדג אותה, ואסור היה לה לצחוק בקול שאמא לא תכנס לחדר.

אם סיגי לא אכלה, היה בא הגמל מטריפולי….

אהוביק ואני עשינו יד אחת נגד סיגי, אבל היא גדלה לתפארת מדינת ישראל, מחושלת מכל הגמלים הטריפוליטניים.

לי תמיד היה קר, ולאהוביק תמיד חם. אז היא היתה הבקבוק מים חומים שלי. היא חיממה לי את המיטה. כי היא התרחצה לפני באמבטיה. כשאני יצאתי מהאמבטיה, המיטה שלי כבר היתה חמה.

אהוביק באה אלי גם לבית ספר לאחיות לחמם לי את המיטה בירושלים. אני עבדתי לילה, ושחזרתי, נכנסתי למיטה שהיא חיממה לי.

כשחזרתי מבית חולים, אחרי הלידה של ליאת, הייתי בבית של סבא וסבתא חצי שנה.

אהוביק וסיגי נתנו לנו את החדר שלהם והם ישנו כל הזמן הזה על השטיח בסלון. ולהן זה ניראה פשוט כל כך….

זה ניראה להן פשוט גם לכבס את החיתולים של ליאת בסיר ענק על הגז ולשטוף באמבטיה, ולתלות את הכביס כל כמה ימים במשך כל התקופה הזאת.

כשנולדה נעמה, זאת היתה אהבה ממבט ראשון. אהוביק נסעה באוטובוס לרמת גן, ישבה מחובקת עם נעמה, מסניפה אותה שלושת רבעי שעה, ורצה להספיק לאוטובוס הבא שחוזר לרמת גן.

אחר כך היא ברחה לנו לקנדה, עם הארלה הזה שלקח אותה מאיתנו. ואחר כך הוא קנה בית בסוף העולם. מי שמע על המקום הזה שדה וורבורג…. וגידל לו שם כבשים….

איזה כף היה לבוא לשם עם הילדים…

דבר אחד החזרתי לך אחותי הקטנה! כשהיינו בטיול בתיילנד, היה לך נורא קר ונכנסת אלי למיטה ואני חממתי אותך.

עם כל היתר אני נשארתי עם חוב גדול.

קטנה קטנה, אבל תמיד נמצאת שצריכים אותך ותמיד פנויה . תמיד רגישה  ותמיד נמצאת.

את חלק גדול מחיי ורוצה אותך להמשיך להיות.

הרבה בריאות והנאה מכל הסובבים אותך

אוהבת הגדולה.

בס'ד

ד ניסן תשע"ו

להיות סבתא בחדר לידה

45 שנה עבדתי כמיילדת. אני זוכרת את היולדת שוכבת לבדה בחדר לידה, כאשר אסור היה למשפחה להתקרב לחדר לידה. אני זוכרת את הבעלים הראשונים שניכנסו לחדר לידה, ולא ידעו את מקומם. חלק ליטפו, חלק ישבו בעינים טרוטות וחלק התעלפו עם כל אנחה שבאה מצד היולדת. אני זוכרת את הרשות שניתנה – רק אדם אחד ליד היולדת- ואז קצת האימא קצת הבעל ואולי כדי לא להעליב – אז גם קצת החותנת…..

תפנית משמעותית אפשר היה לראות כאשר קורסים הכנה ללידה ניתנו לשני בני הזוג. ראינו בעל שותף בלידה. כאשר הצוות דיבר , הם הבינו את המשמעות של המושגים: "איזה יופי הראש ירד לספינות  " או  " יש כבר 90% מחיקה  "  או  " הסוטורה ישרה  ". זאת שפה מקצועית שנתנה ביטחון. בני הזוג הבינו, האישה בזמן הצירים אולי לא כל כך הבינה, אבל הבעל שהבין נסך בה ביטחון.

טכניקת הנשימות הפכה להיות חלק של שני בני הזוג. הם תירגלו אותה בבית ובן הזוג עזר בנשימות בתהליך הלידה. הם יחד תתכננו את תוכנית הלידה, ידעו לבקש לעמעם את האורות לפני הלידה, לכבות את המזגנים, ידעו לבחור את המוזיקה שתתנגן כאשר הנסיך או הנסיכה הקטנה  יוולדו. הם ידעו כמה חשוב להניח את הפיצי על בטן האם לאחר הלידה, ועל חשיבות ההנקה.

אך היו גם נשים שהעדיפו את נוכחות הסבתא בחדר לידה. היו בעלים שלא יכלו לראות את היולדת בתהליך הלידה, והיו גם שהעדיפו לא לדעת מה נעשה שם בפנים… שהילד יהיה בחוץ , תודיעו לי…..ואז האימא, הסבתא לעתיד, שתמיד דאגה, והקשר עם הבת היה מובן מאליו, לא תמיד ידעה מה לעשות.

הסבתות של פעם תמיד היו ליד הבנות בזמן הלידה, והיה להן ניסיון רב. לסבתות של היום יש את הניסיון שלהן עצמן, מהלידות שלהן. כמובן שהכל שונה היום .היום היולדת יכולה ללדת בתנוחות שלה נח. היא יכולה לשהות בזמן הצירים תחת מים זורמים, היא יכולה לבחור עם משכחי כאב או לא, איזה משכחי כאב.

"התינוק יוצא מאותו מקום   " אמרה לי פעם סבתא אחת   "אבל חוץ מזה שום דבר לא אותו דבר  ".

כאשר חברתי ציפי שהיא דולה  בעצמה עם הרבה ניסיון בחדר לידה, הציעה שנעביר יחד קורס לסבתות בחדר לידה, לא הבנתי איך אף אחד לא חשב על זה קודם. כשם שמכינים את בני הזוג, צריך להכין למעשה כל מי שמתכונן להיות בחדר לידה עם היולדת.

הקורס מיועד לסבתות שמתכוננות להיות עם הבנות שלהן בחדר לידה. בנוסף לתהליך הלידה הפיזיולוגי, בנוסף להכרת המושגים הבסיסיים שמדוברים בחדר לידה, בקורס מכינים את הסבתות לשיטות שונות של הרפיה שהן יכולות לעשות לבנות שלהן במהלך הלידה, כיצד עליהן להימנע מלתת עצות מה טוב ליולדת על פי מחקרים, ולא על פי ניסיון אישי שלהן. הסבר על משכחי כאב, מעלות וחסרונות של כל התערבות וכמובן הבנה בסיסית של קריאת מוניטור. כמו כן בקורס מועלות בעיות שכיחות כמו המקום של הסבתא בחדר לידה, מול מקום הבעל, כמה לשתף את הבעל, למה לשתף , כמה לעזור אחרי הלידה, איך ולמה, וכמובן תהליך ההחלמה של האם וטיפול בתינוק לאחר הלידה.

בקורס הסבתות האחרון שהעברנו ציפי מונט ואני, השתתפה סבתא שליוותה את בנותיה בהרבה לידות. . " יש לי כבר נכדים גדולים שהייתי בלידות שלהם  " סיפרה לנו. אבל בלידה האחרונה של בתה הצעירה השתתפה אחרי קורס הסבתות שלנו. היא טלפנה בהתרגשות אחרי הלידה וסיפרה לנו   "הארתם את עיני. פתאום הבנתי מה קורה. פתאום הבנתי את כל התהליך. יכולתי לעזור לבתי מבלי לחשוש שאני מזיקה לה, וגם בתי עברה חוויה אחרת. היתה רגועה יותר כי היא סמכה עלי  ".

עלי להדגיש כי קורס הסבתות מיועד לסבתות ולא יכול לשמש כמקצוע הדולה.

עליזה זילברשיין  

שלושה סרטי זיהוי

פעמיים בשבוע סיורים בבית יולדות.

פעמיים בשבוע זוגות המגיעים לבדוק, באיזה בית חולים כדאי ללדת.

פעמיים בשבוע עיניים סקרניות, נשים מתרגשות, מחפשות מתחת לשולחן את יד בן הזוג, שואלות שאלות, מגיעות עם רשימת שאלות.. הכינו שעורי בית…

כמו החיות לתיבה של נח, מגיעים זוגות זוגות.

גבר ואישה הגיעו לסיור, יד ביד ומאחוריהם השתרך בחור נוסף. הם התיישבו שלושתם, הבחורה ביניהם.

האישה בשנות הארבעים לחייה, הגבר נאה מאד מעט מבוגר יותר, והבחורצ'יק צעיר. בטח אחיה, חשבתי.

הגבר והאישה היו צמודים, שוחחו ביניהם, והבחור, ישב בצד, כאילו לא שייך.

נתתי הסברים לגבי חדרי בית יולדות, הקבוצה שאלה שאלות, והזמן חלף. כשהדרכתי לגבי הלידה עצמה, הסברתי שמניחים סרטי זיהוי על התינוק, על האם ועל המלווה, עם מספר סידורי זהה.

"האם אפשר לקבל שלושה סרטי זיהוי , לי ולעוד שני מלווים?" שאלה האישה. "כן" עניתי ספונטאנית, מבלי לשאול למה . כמה סקרנית הייתי. האם היא רוצה לשים סרט גם לאחיה הצעיר?

אחרי הסיור, פנתה אלי האישה ואמרה :אני בשבוע 40, רק אתם אישרתם לי שלושה סרטי זיהוי. בתי החולים האחרים לא הסכימו, כמובן שאני באה ללדת אצלכם". "שתהיה לך לידה טובה" איחלתי לה והמשכתי בסיור לפי המתוכנן.

לאחר כמה ימים ראיתי אותה במלונית, דוחפת עגלת תינוק. זיהיתי אותה מיד, היא קראה לי מרחוק כדי להראות לי את האוצר שלה. "נכון הוא יפיפה" שאלה קורנת מאושר. "הוא באמת יפה, נדמה לי שהוא דומה לאבא שלו." הוספתי גאה, שאני זוכרת את מראה הגבר שישב לידה.

היא היססה רגע, וענתה "אה את מתכוונת לאבא שלי. הגעתי עם אבא שלי לסיור".

"זה שישבת איתו הוא אביך?" גמגמתי. "כן" ענתה לי.

 התיישבתי על ספסל שהיה קרוב. הייתי זקוקה לזה.

"בואי אספר לך סיפור. אני לא מאמינה שזה קורה לי, אני מרגישה כמו בחלום" אמרה והתיישבה לידי.

"התחתנתי צעירה. ניסינו להביא ילדים, לא הצלחנו. הרופא אמר שיש לי בעיה ואני אף פעם לא אצליח ללדת. התגרשתי. אמרתי שאני רוצה לשחרר את הבעל שלי שימצא אישה אחרת שתביא לו ילדים, אבל באמת, רציתי חופש, נמאס לי ממנו. נסעתי למזרח, למדתי תורות הודיות, למדתי רפואה בהודו, התפרנסתי מריקודי רחובות, ציירתי שלטים ותמונות רחוב, הכל עשיתי במגה, בגדול. גם חיים עשיתי בגדול. גרתי עם הודי אחד, אחר כך גרתי בקומונה ועשינו חיים על פי עקרונות מאד ברורים", צחקה "לעשות חיים עם מי שמתחשק לך, כמה שמתחשק לך, ואיפה שמתחשק לך".

התינוק החל לבכות. היא הוציאה אותו מהעגלה, הניחה אותו על הכתף, והמשיכה בסיפור.

"אני לא יודעת למה הגעתי לחיים האלה, תגובה לחוסר היכולת שלי להרות, תגובה לחתונה המוקדמת שלי, רצון לברוח מעצמי?   לא יודעת. לפני שנה חזרתי לארץ. פתחתי קליניקה. עם כל הניסיון שרכשתי בהודו, אני מרפאה טובה. כדי להגיע אלי צריך לחכות שלושה חודשים. כאילו התמסדתי? אבל בדבר אחד לא. המשכתי לעשות חיים חופשי. בשבילי זה כמו חלק משחרור. אני בת ארבעים ושלוש מאושרת ממה שאני עושה וממה שעשיתי. פתאום הפסיק המחזור. הלכתי לרופא ושאלתי אם נכנסתי כבר לגיל המעבר. הוא עשה בדיקות ואולטרא סאונד, ואמר לי את בשבוע חמש עשרה.  ההריון נראה בסדר גמור. פרצתי בצחוק. אני עקרה, אמרתי לו אני התגרשתי כי אני לא יכולה ללדת. הרופא הראה לי באולטרא סאונד שיש דפיקות לב. כמעט התעלפתי. הגעתי לבית של אבא שלי, התיישבתי בכורסא ופרצתי בבכי. אבא שלי לא הבין. הוא אף פעם לא ראה אותי בוכה.

את לא עושה שום הפלה, אמר לי אבי בהחלטיות. ילד זה מתנה, ועל מתנה לא מוותרים. אבא, אני לא בנויה לגדל ילד,עניתי לו. לא במצבי ולא בגילי, באתי אליך לקבל תמיכה, לא עצות.

 הניחה את התינוק הנרדם בעריסה והמשיכה בסיפור. "אבי היה חד משמעי. הוא הבטיח שהוא יעזור לי בתקופת ההריון, יעזור גם כספית אם יהיה צורך, ואני צריכה להבטיח לו שלא אעשה שטויות.אמרתי לו עוד פעם: אבא אני לא רוצה את הילד הזה, הייתי  חד משמעית. כל הפיתויים שלך לא משכנעים, אתה רוצה נכד, על חשבוני? בכיתי לו והרטבתי את כל ממחטות הטישו שהניח לידי.אם את לא רוצה את הילד, אמר לי, תלדי אותו ותני אותו לי, אני אגדל אותו, הייתי המומה. אתה תגדל את הילד?שאלתי אותו כן, ענה לי, ואת תוכלי לבוא לבקר אותו מתי שתרצי, אם תרצי. ואם לא תרצי לא תבואי."

הספסל שישבתי עליו היה מאד לא נח, פחדתי לזוז, פחדתי שהיא תפסיק את הסיפור. ישבתי ללא תנועה, לא שאלתי שאלות, גם לא ידעתי מה לשאול.

"קיבלתי את ההצעה של אבי" המשיכה, "ההריון היה טוב, הלידה הייתה בסדר, אבי והחבר שלו חיכו לי מחוץ לחדר לידה, ומיד אחר הלידה אבי נכנס ולקח את התינוק למחלקת תינוקות. קבלתי מאבי מתנה את המלונית הזאת, אחרי הלידה, זה באמת פינוק רציני, אני מניקה, ושאגמור להניק אבי ייקח את התינוק ויגדל אותו."

"מתי  תגמרי להניק?" שאלתי. השאלה נראתה פתאום כל כך לא רלוונטית.

"שאגמור" ענתה "עד מתי שיתחשק לי, אבי לא לוחץ, גם החבר שלו מקסים"

"מה זה הסיפור עם החבר שלו" כיווצתי את גבותיי. "מי זה החבר שלו"

"אולי ראית בסיור, מצד אחד ישב אבי, ומהצד השני ישב החבר שלו"

"חשבתי שזה אחיך הקטן," גמגמתי כאילו לעצמי.

"לא, זה החבר של אבא שלי"

"ואת הסרט השלישי ביקשת בשביל החבר של אבא שלך?" המשכתי לגמגם.

"כן" ענתה לי.

" את מבינה " צחקה והסתכלה על התינוק שלה ששכב בעריסה. " אבא שלי- הסבא של התינוק, יהיה האבא שלו. החבר ההומו של אבא שלי, יהיה האימא שלו, ואני האימא הפראייריט אבוא מתי שיתחשק לי, אם אבוא בכלל.

את מבינה למה אני מרגישה כאילו אני בחלום"?

לא הסתכלה לעברי, החזיקה בעריסה וגלגלה אותה לעבר החדר במלונית.

נשארתי יושבת על הספסל הלא נח.

למצוא את אבא

במסגרת ההתנדבות שלי ב'יד שרה'. נתבקשתי לראיין אישה שעברה את השואה כדי לכתוב את סיפור ההישרדות שלה.

הגעתי לדבורה שרייבר עם הרבה רספקט וחששות.

דבורה פתחה את הדלת עם חיוך רחב, נראתה שמחה ומאושרת והגישה לי קפה ועוגיות ותוך כדי שיחה קלילה התישבה לידי כשהחיוך לא מש משפתיה.

אני אשמח אם תכתבי את סיפור השואה שלי, אמרה, אבל השואה שלי היא שואה שהרבה אנשים עברו אותה. חשוב לי יותר שתכתבי איך מצאתי את אבא שלי, אמרה לי.

מצאת את אבא שלך? איפה? מתי? בשואה?

לא אמרה לי דבורה, לפני 4 שנים.

עברת את השואה ומצאת עכשיו את אבא שלך? כן אמרה לי דבורה.

עמדה לפני אישה בת 79  שמספרת לי שמצאה את אבא שלה לפני 4 שנים…

בן כמה אבא שלך שאלתי? אבא שלי נשאר צעיר  בן 40.

בבקשה תכתבי על אבא שלי ביקשה.

הזיכרון האחרון של דבורה, דורקה של פעם, מאביה ,הוא בערך בגיל 4.. אבא היה מגוייס לצבא האדום, בא להיפרד לפני שעבר להילחם במקום מרוחק, ומצא אותי עם חום גבוה. הוא לקח אותי על הידים מרחק רב, לבית חולים צבאי. היחיד שהיה באזור. הם לא רצו לקבל אותי, אבל אבא שיכנע אותם  לטפל בי.

לאורך כל ההישרדות בשואה, ניסתה אימי לחפש את אבא, ללא תוצאות. לאחר השואה , גם במחנה העקורים בגרמניה, אימא לא התיאשה, אך לא היה לה קצה חוט היכן ואיפה לחפש. ב-48 עלינו ארצה, ממשיכה דורקה, החיפושים המשיכו.

בשנת 1961 אימא קיבלה סוף סוף פתק מהצלב האדום, שאבי לייזר וולף שנולד בשנת 1905 נפטר (לא נהרג) בשנת 1945 ( יומים לפני תום המלחמה). בפתק לא היו פרטים נוספים. דבורה לא השלימה עם הידיעה, ניסתה למצוא אינפורמציה נוספת, אך ללא הצלחה.

דבורה התחתנה, נולדו לה 3 ילדים ואח'כ 3 נכדים.. החיים המשיכו אך הצורך למצוא את אבא לא פסק. אחרי שאימה נפטרה החל החיפוש של דבורה במלוא המרץ.

היא כתבה למשרד הביטחון ברוסיה, לצלב האדום בשוויץ, לקונסוליה הרוסית, הפולנית, נעזרה באירגונים יהודיים בארץ , חברים תירגמו את המכתבים שלה לפולנית, רוסית ואנגלית ושלחו לאירגונים שונים בארץ ובעולם.

הגואל הגיע בדמות זיגי, גוי מתנדב שנישלח לדבורה ללמד אותה  שימוש במחשב. זיגי הגוי ידע 8 שפות וכשדבורה נתנה לו את הפתק היחיד שהיה לה מהצלב האדום, הוא ניכנס לאתר של הצלב האדום ומצא שם את שמו של אביה, וכן היה כתוב שם שאביה נילחם בברלין וקבור בבית קברות צבאי בפוזנאן שבפולין ליד גבול רוסיה. הוא מצא את כתובת הקהילה היהודית בפוזנאן, כתב לשם, וקיבל תשובה מידית.

נוצר מיד קשר חם עם הקהילה בפוזנאן שהכילה יותר מ-50% לא יהודים אוהדי ישראל. נציג גוי מהקהילה חיפש בין 5000 הקברים שרובם היו בלי שם ומצא את הקבר של אבא של דבורה, הראשון בשורה הראשונה, תחת התותך האורגינלי שהחיילים ירו בו. באותו הזמן נסעה דבורה לטיול שהיה מתוכנן מראש למוסקבה שם ביקרה במוזאון השואה והגבורה, חיפשה שם בארכיון ומצאה שם פתק שנכתב ע'י הצוות הרפואי . בפתק היה כתוב שם אביה, סיבת האשפוז- פציעה, וסיבת המוות – זיהום. וכן כמובן תאריך הפטירה.

דבורה הגיעה עם כל משפחתה לפוזנאן. הקהילה החמה שם קיבלה אותה בחום ואהבה והתחושה שלה היתה כאילו חזרה הביתה.

המשפחה הדליקה נר על קבר האב/סב  אמרו כמובן תהילים ודבורה שפכה מסביב לקבר חול שהביאה מירושלים.

הקשר של דבורה עם הקהילה רצוף ואוהב.

ואז הבנתי למה דבורה כל כך שמחה היא באמת מצאה את אבא שלה

עליזה זילברשיין